עפיפוני קרב

לקניית ערכת עפיפונים לבניה עצמית: עפיפונים לילדים למכירה.

עפיפוני קרב הם עפיפונים ספורטיביים המשמשים לפעילות שנקראת קרבות אוויר. על פי מגוון תרבויות ברחבי העולם אפשר לאפיין אותם במימדים יחסית קטנים, הם שטוחים, בעלי חוט אחד שבאמצעותו שולטים בטיסה וגם חותכים עפיפוני קרב אחרים, ולא יציבים מבחינת ריחוף, כלומר הם כל הזמן זזים ממקום למקום.

רובם עדיין מיוצרים בעבודת יד פשוטה, הכנף מנייר דק והמקלות מעץ קל וגמיש כמו במבוק. לאורך ההיסטוריה הכינו את החוט מכותנה ועליו הדביקו שברי זכוכיות עם דבק אורז. הייתה גם שיטה של שימוש בחוט רגיל שמחוברות אליו, באמצעות קרסים של דיג, סכינים ממתכת שיחתכו את החוטים של המתחרים. הדגמים המודרניים עשויים מחומרים סינתטיים כמו ניילון ופוליאסטר, המוטות מפיברגלס ועל החוט קיים ציפוי מחוספס כמו של נייר שיוף. חוט עם ציפוי כזה הוא מסוכן ועלול לגרום לחבלות, לכן הרבה אנשים משתמשים בכפפות בזמן הפעילות הזו, או שבאזור הידיים יש חוט רגיל ורק באזור שקרוב יותר לשמיים החוט הוא מחוספס.

כאשר החוט מתוח העפיפון מרחף באוויר, כאשר משחררים את המתיחה הוא נהייה רפוי, מאבד את היציבות שלו ומתחיל לקפוץ ממקום למקום ולפעמים גם מסתובב סביב הציר שלו. כאשר מותחים שוב את החוט בתזמון מושלם אז הוא זז לכיוון שאנחנו רוצים. כדי שעפיפון קרב יוכל לתמרן באוויר צריך לתכנן אותו בצורה טובה. זה נעשה עוד על הקרקע לפני השיגור. בין האלמנטים שיש לקחת בחשבון: מרכז הכובד, היכן לקשור את החוט וזווית המפרש.

אנשים שמומחים בתחום, מסוגלים לחתוך עפיפון במהלך פעילות הקרב וגם לעשות מסביבו הקפה כך ששניהם יתחברו ביחד. בזמן שהם תפסו אותו הם מושכים את שניהם בחזרה לקרקע ולוקחים את זה שנחתך לעצמם כפרס. על פי החוקים, כאשר העפיפון נחתך הוא כבר לא שייך לאף אחד. ולכן אם הוא נופל על הקרקע הצופים שאינם משתתפים בקרבות רצים לעברו, ומי שתפס אותו ראשון זוכה בו.

חוץ מקרבות עפיפונים אפשר להשתתף גם בפעילויות אחרות שמתאימות במיוחד לילדים. למידע נוסף: פעילות עפיפונים לילדים.

עפיפוני קרב ברחבי העולם

תחרויות אלו מאוד פופולאריות במדינות כמו: יפן, בנגלדש, אינדונזיה, אפגניסטן, הודו, נפאל, ברזיל, קוריאה, פקיסטן, תאילנד וויאטנם.

ביפן – המסורת המקומית החלה כאשר סוחרים הולנדים הביא ליפן דגמים שהם רכשו באינדונזיה. אך בשונה משאר העולם, לא חותכים אותם באוויר, אלא מנסים להתנגש בהם כדי להוציא אותם מאיזון ואז להפיל אותם. התחרויות הם קבוצתיות ולכן מי שנשאר אחרון באוויר מזכה את הקבוצה בניצחון. הדגם נקרא רוקוקו והוא השתנה במהלך השנים על פי חידושים והמצאות שהיו מקובלים במדינות אחרות. למרות זאת בקיוטו שוכן מקדש בצורה של משושה. ההיסטוריונים חושבים שהמודלים של כלי התעופה קשורים לזה, וייתכן שהתחביב ביפן התחיל באותו האזור, והאנשים שגרו שם העתיקו את המאפיינים שלו מאותו המקדש.

בנגלדש – הפעילות מתבצעת כחלק מפסטיבל שנתי שמתקיים בכל שנה ב 14 או 15 לאפריל. הם מטיסים את העפיפונים מגגות הבתים בשעות אחר הצהריים. כאשר הלילה מגיע תושבי המקום צופים בזיקוקי דינור, ואומני רחוב מציגים מופעים ותרגילי אקרובטיקה עם אש. בנוסף, יש מוזיקה רועשת וריקודים בכל הרחובות. גם בהודו אפשר לראות קרבות דומים בתקופת החגים וביום העצמאות שלהם.

אפגניסטן – גודלם של עפיפוני הקרב הוא כמטר אחד בממוצע והם יכולים לטפס למרומים עד לגבהים של כ 3000 מטרים. במיוחד בעונת החורף שבה יש רוחות חזקות. בתקופה זו גם הילדים לא לומדים בבתי הספר בגלל מזג האוויר הקר, ככה שלכולם יש פנאי להפריח אותם בכל יום שלא יורד גשם.

ברזיל – שם עוסקים בתחביב התעופתי הזה במשך כל ימות השנה, ילדים, נערים וגם מבוגרים. המודלים הנפוצים ביותר הם יהלום ומחומש.

צ'ילה – הדגמים נראים לרוב כריבוע, עשויים ממקלות במבוק ונייר דק. מה שמיוחד בגרסה המקומית היא שימוש בשלושה חוטים כדי לתמוך בכנף, שניים למעלה ואחד למטה. כך התמרונים באוויר נעשים קלים יותר. מאפיין נוסף הוא שלפני הקרב מנתקים את הזנבות ולא משתמשים בהם בכלל – שם זה נחשב רק כקישוט. זה מתקיים בחודש ספטמבר, בתקופה שבה רוחות האביב מגיעות לחוף הים, ונמשך עד לסוף עונת הקיץ. האימונים לקרב נערכים עם סליל ענק שבקצות שלו יש מקלות ארוכים, כך אפשר לתמרן את מעוף העפיפון מבלי לגעת בחוט עם הידיים ולהסתכן בחתכים. הטכניקה היעילה הזו התפשטה בהדרגה גם למדינות אחרות בדרום אמריקה ואירופה.

באיים הקריביים – משתמשים בעיקר בדגם משושה עם זנב ארוך. במקום חוט שמצופה בזכוכיות, הם מתקינים חפצים חדים, בעיקר סכינים קטנים על הזנב וכך מנסים להפיל את העפיפונים האחרים. דרך זו קשה יותר לביצוע, כי בעוד שאפשר לשלוט על המפרש, הזנב בדרך כלל מתנדנד לכיוונים רבים וכך קשה לדייק בפגיעה.

תאילנד – שם זה התחיל במאה ה 13, המלכים אהבו את זה במיוחד וכך זה התפרסם בכל המדינה. האזרחים קבלו אישור להעיף אותם גם ליד הארמון בבנגקוק. העפיפונים התאילנדים נראים כמו כוכבים, הם ענקיים וצריך מספר אנשים כדי לתפעל אותם.

פקיסטן – בעבר התייחסו לפעילות כענף ספורט לכל דבר ומעיפי העפיפונים נקראו ספורטאים. את רובם מכינים בעבודת יד ובעיצוב אישי במיוחד למטרה הזו והם שונים אחד מהשני. כל מתחרה מוסיף לכלי שלו שיפורים ואלתורים כדי להגדיל את זיכוייו ולזכות בניצחון. כמו כן הם משקיעים בכך גם הרבה כסף לרכישת ציוד וחומרים.

מלזיה – הכנפיים מעוצבים כמו אות בשפה הערבית והזנב נראה כמו מופע הירח בתחילת החודש, דק ומעוגל. הקישוטים הדקורטיביים מאוד מרשימים ולוקח כמה שבועות להכין אותם.

בקוריאה – זה התחיל כבר בשנת 637 כאשר האזרחים היו נסערים בגלל צרות שפקדו את הממלכה. באותה תקופה, אחד מבכירי הצבא הפריח בלילה עפיפון שמחובר אליו כדור כותנה גדול שהועלה באש. הצופים שהאמינו באמנות תפלות, חשבו שזהו כוכב שנופל מהשמיים והוא מבשר להם שמגיעה תקופה טובה יותר, ושלא יהיה להם יותר מזל רע. המודל שם הוא בצורת מרובע שנראה כמו מגן של חייל מהתקופה העתיקה. במרכזו יש חור גדול שמתפקד כאמצעי לשליטה באוויר. מהירותו היא בסביבות 5 מטרים לשנייה.

מיקרונזיה – האגדה מספרת על שני אלים "טאן" ו"רנגו" שהם שני אחים שרצו להראות לבני האדם מה זה עפיפון ואיך אפשר להשתעשע, לשחק ולערוך איתו קרבות בשמיים. הכלי של "רנגו" הצליח לעוף ממש גבוה ושל אחיו נתקע בעצים. מאז בני האדם ממשיכים בקרבות העלו כאשר המטרה המרכזית היא להגיע כמה שיותר גבוה לשמיים, בתקווה שהאלים גם יוכלו לצפות באירוע.

בגלל הסכנות שבקרבות עפיפונים, אסרו את התחרויות או שהגבילו אותם בהרבה מקומות. בנוסף לכך היום משתמשים בחוט סינטטי שמצופה בברזל או חומרים כימיים שהוא פחות קטלני, וגם ציוד הגנה כמו כפפות.

את האימונים אפשר לעשות לבד והם חלק חשוב בפיתוח הכישורים וההכנה לקרב עצמו. לשם כך, נהוג להפריח את העפיפון ואז לנסות לפגוע איתו במטרות שהוכנו מראש בשטח הפתוח. למשל: להפיל כוס חד פעמית שנמצאת על עמוד בגובה של כ 2 מטרים, להשחיל אותו דרך חישוק גדול וגם להניח אותו בדיוק על מטרות אחרות שפרוסות באזור.

עפיפון > עפיפוני קרב